אשתי ואני במשבר.
מה לא לעשות.

אם אתה רוצה לעצור את הנפילה, לפעמים מספיק להפסיק לעשות כמה דברים. לא להוסיף עוד טכניקות. רק להוריד מהשולחן את מה שלא עובד. זה מאמר משלים ל- אשתי ואני במשבר - מה לעשות. שם כתבתי יותר על "מה כן". כאן אני מדברת על הדברים והנטיות מהן כדאי להימנע.

אל תתווכח. זה לא משנה "מי צודק".

זו הטעות הכי נפוצה וגם אחת ההרסניות. היא מספרת לך איך היא מרגישה, אומרת משהו שסותר את המציאות כמו שאתה תופס אותה - והופ, אתה נכנס לוויכוח על העובדות. "לא נכון, אני כן עזרתי עם הילדים בשבוע שעבר." "לא אמרתי את זה ככה." "את מגזימה."

גם אם אתה צודק עובדתית - אתה מפסיד. היא לא מדברת על העובדות. היא מדברת על החוויה שלה. וברגע שאתה מתווכח על החוויה הזו, מה שהיא מבינה הוא זה - "אין בקשר הזה מקום למה שאת מרגישה." ואז היא מפסיקה לדבר. או צועקת חזק יותר. שתי האפשרויות גרועות.

במקום זה - נסה רק לשקף מה שאתה שומע, הכי נקי שאפשר. "אני שומע שהרגשת לבד. זה כואב לי לשמוע." "אני מצטער. לא ידעתי שזה כל כך חשוב לך." (או מה שנכון לגביך. דבר בכנות בכל שלב, כמובן.) זו לא הודאה שלך באשמה שהיא טופלת עליך. זה רק מאפשר לה להיות אדם בחדר.

אל תאיים בפרידה.

"אם זה ככה, אולי באמת עדיף שניפרד." "אני לא יודע כמה עוד אני מסוגל." משפטים כאלה נאמרים מדי פעם. לפעמים מתוך כאב אמיתי וצורב של ייאוש, שלא רואה דרך החוצה מהמצב שנקלעתם אליו, ולפעמים כדי לעורר תגובה. בכל מקרה - הם לא יביאו אותך לשום מקום.

אדם פגוע לא מגיב טוב לאיום - ואשתך כבר פגועה. אתם במשבר. סיכוי טוב שהיא תגיב באחת משתי דרכים - תיסגר לגמרי והלכה השיחה, או שתיקח אותך ברצינות ותתחיל לבחון את האפשרות. כך או כך - האמירות האלה מערערות את הביטחון שצריך בשביל שיחה אמיתית.

אגב, אם אתה באמת חושב על פרידה - זו שיחה נפרדת, רגועה, לא בלהט הרגע. אם אתה לא באמת חושב על זה, והקשר ביניכם יקר לך - אל תשתמש בזה כדי לערער עוד. שמור עליכם.

אל תשווה אותה לאף אחת.

לא לאמא שלך. לא לאחותך. לא לחברה שלה. ובטח לא לאקסית (כן, זו עצה למתחילים. בכל זאת תתפלא כמה נופלים בזה - ואולי גם לך זה קורה). "אמא שלי אף פעם לא דיברה ככה לאבא." "תראי איך רותם מתנהגת עם בעלה." "למה את לא יכולה להיות כמו..." כל משפט כזה הוא כדור בלב. קשה לומר יותר ברור מזה - "את לא מספיק טובה."

אישה שמרגישה אותה מול אחרת לא תילחם על הקשר. היא תילחם על הכבוד שלה - וזה כבר משבר אחר, חמור יותר. אם יש לך ביקורת, צורך שלא מתממש, בקשות לשינוי - תגיד בפנים. תגיד ברור. תגיד נקי. דבר על מה שקורה ביניכם, בלי השוואות.

אל תשלוף את הרשימה.

שיחות במשבר הן פיתוי גדול לשלוף את כל מה שאי פעם הצטבר. "וגם לפני שנתיים, כשהייתי חולה, את..." "ובכלל, מאז שעברנו דירה את לא..." רגע אחד של אמת על משהו ספציפי שקורה עכשיו - נפתח כמו מניפה והופך לתיק עבירות של עשור.

היא נסגרת. אתה אומר מלא דברים ומרגיש שלא מקשיבים לך. הריב מתנפח ומאבד פוקוס. אף אחד לא יוצא עם משהו ברור. אי אפשר לצאת עם משהו ברור משיחה כזו. רק עם נאחס.

תתרכז. דבר רק על מה שקורה היום.

רוצה בכל זאת לפתוח משהו מהעבר שמעיק עליך - כתוב מכתב, פנה זמן, קבע שיחה נפרדת, בזמן רגוע.

אל תיעלם באמצע השיחה.

הרבה גברים, כשמרגישים שהשיחה הופכת קשה, נסגרים. הפנים קופאות. התשובות הופכות מונוטוניות וקצרות. "טוב." "מה את רוצה שאני אגיד." "אוקיי." זו לא רגיעה ולא שמירה על פאסון - זו היעלמות. וזה שקוף.

אתה לא עושה את זה בכוונה. אני יודעת. ועדיין -

ההיעלמות הרגשית הזו גרועה יותר מצעקה. צעקה לפחות משדרת שאכפת. ניתוק משדר שאתה כבר לא שם. אם אתה באמת מוצף ולא מסוגל להמשיך, תגיד ברור. "אני לא יכול להמשיך עם השיחה הזו כרגע. אני צריך חצי שעה לנשום ואני חוזר אלייך, בסדר?" ככה עושים את זה באחריות.

אל תתפוס פוזיציה של קורבן.

"אני משתדל ואת לא רואה." "אני תמיד זה שצריך להתאמץ." "אני עושה הכל ואת רק מבקרת." משפטים כאלה אולי נכונים בעיניך, אבל הם הופכים את השיחה למאזן רגשי - מי משקיע יותר, מי סובל יותר, מי הקורבן.

במאזן הזה כולם מפסידים. אפילו אם תקבל ממנה הכרה רגעית, אתה לא בונה קרבה - אתה מקבל רחמים. רחמים זה לא חיבור בגובה עיניים. זו לא תוכנית עבודה טובה. השקעת ולא קיבלת... (מה, אגב?) - תגיד ברור מה אתה מצפה ולמה.

ואל תגרור את זה לריב אחר אם זה לא קשור, תעשה טובה. שום דבר טוב לא יצא לך מזה.

אל תעניש אותה.

"אם זה ככה, אני לא נוסע איתך לחופשה הזו שרצית בקיץ." "אני לא בא להורים שלך בשבת." בחירות עתידיות שאתה עושה מתוך הריב הן כמעט תמיד גרועות. הן לא משרתות אותך - הן רק מענישות אותה. וגם אם לרגע אתה מרגיש שיש לך כוח, אתה פשוט מייצר את הוויכוח הבא.

אם יש החלטה שצריך לקבל - קבל אותה אחרי שתירגע. מותר ורצוי לומר "אני לא רוצה להחליט על זה כרגע, נדבר אחר כך."

אל תפרש כל שתיקה כדחייה.

לפעמים היא צריכה זמן. שתיקה לא תמיד אומרת "נגמר". לפעמים זה רק "אני מעבדת." אם אתה לוחץ - "מה את שותקת? דברי איתי. מה את חושבת?" - אתה לא נותן לה מקום לחזור.

לתת לה זמן לחשוב ולעבד לפני שהיא מקבלת החלטה, לפני תשובה - זה הכרחי. וגם אם השתיקה הזו נמשכת יותר זמן ממה שציפית, אפשר לגשת בעדינות. לא בלחץ. "אני מבין שיש לך הרבה לעכל. כשתהיי מוכנה לדבר, אני כאן." אין מרגיע כזה.

אל תבטיח סתם.

קל להגיד "אני אשתנה." "מהיום אני אהיה אחר." "תני לי עוד הזדמנות, לא אכזב אותך." הבטחות גדולות נשמעות טוב לרגע - ופוגעות באמון לטווח ארוך. כי בעוד שבוע, כשתחזור לדפוס הישן, היא תדע שזה היה על פאדי.

עדיף להגיד פחות ולעשות יותר. "אני רוצה להשתפר בנושא הזה. אני אנסה. אני צריך ממך שתתני לי לטעות פה ושם." זו ענווה אמיתית שבונה אמון.

ומה כן.

אם תתחיל לשים לב - ותוריד מהשולחן אפילו אחד מהדברים האלה - תופתע כמה מהר הטון בבית יתחיל להשתנות. לא בגלל שעשית מהלך גדול. אלא בגלל שהפסקת לעשות מהלך קטן שגורם לכאב. לפעמים זה כל מה שצריך כדי לשנות את האווירה.

כתבתי בפירוט על הצד החיובי של זה - איך כן לדבר במשבר, איך לפתוח שיחה, איך להקשיב, איך להישאר יציב. אם אתה במצב כזה - שווה שתשמור את הלינק ותקרא את שניהם.

ואם אתה רואה שכשאתה ממש משתדל, השיחות ביניכם חוזרות לאותם דפוסים, זה אולי סימן שצריך עוד עין מבחוץ. לפעמים קשה לראות לבד את המקום שבו אתה תקוע.

גבר שמסוגל לעצור, להגיד "זה לא עובד, אני רוצה לעשות אחרת" - משדר משהו אחר לגמרי בבית. גבר שמוכן לעשות עבודה. והעבודה הזו - היא מה שמחזיר חיבור. לאט. אבל באמת.

תעשה שיהיה לכם טוב. זה בידיים שלך.